מקובל להציב מטבעות בקטגוריה אחת עם שטרות כסף – קרי אמצעי תשלום. אך מבחינת העיצוב, הן המדליות והן המטבעות היו מוצרים תלת-ממדיים. כמו בתבליט, שהוא פיסול מחובר לקיר, האלמנטים התלת-ממדיים מתרוממים ממפלס שטוח. המעצב חייב לעבוד בתיאום מלא עם התבליטן.
הלקוח העיקרי למדליות של האחים שמיר היה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות, והלקוח למטבעות – בנק ישראל. שני הגופים ערכו מכרזים, והונפקה העבודה שזכתה במקום הראשון. לעתים חילק הגוף המזמין את העבודה בין שני מעצבים. הצד הקדמי של מדליה או מטבע למעצב אחד, והצד האחורי למעצב אחר.
מלבד הגופים האלו, הזמינו מדליות גם משרדי ממשלה, אוניברסיטאות, עיריות וחברות פרטיות.
עיצוב מיוחד של מדליה היה בשנת יובל ה-30 של התזמורת הפילהרמונית. עיצוב זה שימש גם לבול דואר, לחוברת היובל ולכרזה. מדליות יוצאות דופן אחרות היו מדליה של משרד הביטחון שהוענקה לאישים בצרפת לאחר מבצע סואץ, ומדליה שהוכנה עבור פָּרַס.
46 מדליות שנמצאו בעיזבון גבריאל שמיר הופקדו ע"י המשפחה בביתן המטבעות ע"ש קדמן של מוזיאון ארץ ישראל.
ב-1960 הנפיק בנק ישראל מטבעות של אגורה אחת, חמש אגורות, עשר אגורות ועשרים וחמש אגורות, והן היו בשימוש עשרים שנה. את צד הערך עיצבו האחים שמיר ואת צדו השני (צד הנושא) רוטשילד את ליפמן.
מטבעות של חצי לירה ושל לירה ישראלית הנפיק בנק ישראל לראשונה ב-1963. הפעם זכו רוטשילד ליפמן בצד הערך והאחים שמיר בצד הנושא, וּבו יצירה קודמת שלהם – סמל המדינה. ב-1980 שוב השתמש הבנק בסמל המדינה בצד הערך של מטבע אגורה חדשה, וכן במטבע של חמש אגורות חדשות.