בקלסרים המסודרים של סטודיו שמיר מהמחצית הראשונה של שנות ה-70 מצאתי הזמנות וחשבונות של הסטודיו. שאבתי מהן מידע על עבודות שלא היה ידוע לי עליהן ושאינן נמצאות באוספים הציבוריים (ר' רשימת עבודות שטרם נמצאו).

אחת מהן היא תעודת זהות של מדינת ישראל. היא הוזמנה ע"י משרד הפנים ב-10.6.74. חשבונית הוגשה ע"י שמיר ב- 24.7.74.

פניתי למרשם האוכלוסין ונעניתי ביולי 2008: "אין ברשותנו דוגמאות של תעודות זהות מן העבר ובכללם התעודה המבוקשת".

כעבור שנתיים סיפרתי על כך לדייוויד סלע, העורך הראשי של אתר נוסטלגיה, והוספתי דברים חריפים על המרשם. הוא הציע לספר על כך בפינה השבועית שלו ברדיו. לאחר השידור התקשרו שני אנשים. הראשון לא הבין איזו תעודה אני מחפש. השני, אברהם מן, הודיע שיש בידיו תעודת זהות של אמו המנוחה, שהוצאה באפריל 1974. ידעתי שזו לא יכולה להיות תעודה שעיצבו האחים שמיר, כי הם קיבלו את ההזמנה ביוני 1974 (אם כי לא בביטחון. לאחר 25 שנה במגזר הציבורי, אני מכיר את הטריקים: ייתכן שקיבלו הזמנה בעל פה , לפני הוצאת הזמנה רשמית). לא רציתי לאכזב את מר מן, וגם רציתי לראות את התעודה שקדמה לתעודה של שמיר.

הגעתי לביתו בבת ים. הוא יצא לרחוב, נתן לי את תעודת הזהות של אמו והדגיש שזו מזכרת קרובה ללבו. נסעתי הביתה  וסרקתי את התעודה – עטיפה ומספר עמודים פנימיים. כעבור שלושה ימים התקשר מן ושאל אם התעודה של אמו עוצבה ע"י שמיר. אמרתי לו את האמת והוא הבטיח לחפש את התעודה של אביו.

פניתי לגנזך המדינה ונאמר לי שיש להם אוסף דרכונים, אך הוא חסום לציבור לשבעים שנה. ביקשתי לחפש תעודת זהות מ-1975. כעבור יומיים הגיע מייל: אין לנו אף תעודה.

עדיין נשארו לי שתי אופציות: לחפש בבתי אבות או בשווקי עתיקות.

יורם שמיר 2010