יואל גילינסקי הוא אמן מנוסה, המלמד כיום באקדמיה לאמנות בצלאל. בשנת 2012 עבר גילינסקי להתמקד בדימויי נוסטלגיה ישראלית, המשקפים חום, תום וגעגועים לזיכרונות ילדות. עבודותיו הנוכחיות מתמקדות בילדותו עם סימנים מסחריים מצוירים ואריזות ישנות: הוא חוזר למורשת הגרפית הזאת, המתארת חפצים משנות ה -40 וה -50 שהפכו לסמל של התקופה הנאיבית הזו. בשובו אל ההיסטוריה הפרטית שלו יחד עם ההיסטוריה הלאומית, גילינסקי מציע הצצה צבעונית ונוסטלגית אל העבר.
מקורות השפעתי
מאז ומעולם אהבתי את העיצוב הגרפי של אמצע המאה הקודמת, שהיה מאוד תיאורי, צבעוני ושמח. כשהייתי ילד, בירושלים של עשור למדינת ישראל לא היה מחשב או אינטרנט או אפילו טלוויזיה בשחור לבן. היה מעט, היה צנוע, אימי וסבתי, מנוחתן עדן, היו בשלניות מעולות והרבה מהוויית הבית סובבה את הנעשה במטבח. כילד, חלמתי לעצמי עולמות שהיו מורכבים ממעט צעצועים והרבה קופסאות מזון (קונסרבים). יצרנים כמו עסיס, צ-ד, עלית ליבר ורבל, הילכו עלי קסם וגם כרזות קולנוע מצוירות ביד אמן, שלטים וקליגרפיה. היה משהו בגרפיקה השימושית של אז שהעניק לי מרחב יצירתי בשילוב צעצועי ילדות וחפצי ישראליאנה כובשי לב ומלאים בחמלה ובשמחה כמו למשל, הקומקום השורק, הסיפולוקס, הפרימוס והרעשן. אך הכי הרבה אהבתי והתחברתי לעיצובים של האחים שמיר המופלאים שהיו מהאבות המייסדים של העיצוב הגרפי במדינה. הם היו פורצי דרך ודמויות מופת שהתחברתי לעיצוביהם, כמו גם משפחתי ורבים נוספים. עד היום, כשאני פוגש אנשים בירידי נוסטלגיה ויש בנמצא אריזה, תווית או כרזה של האחים שמיר, מיד מתקהלים האנשים ומתחרים ביניהם, מי יזכה באוצר... ממש כך עיצובי הקופסאות שלהם, שאני מרבה לצייר אותם, משמחים אותי בכל פעם מחדש ומעוררים בי געגועי אור לילדותי הקסומה. יש רבים נוספים שהשפיעו עלי, כמו זאב רבן, אפרים משה ליליאן, ארתור שיק, הדודאים, הגבעטרון וקצרה היריעה מלהכיל. זו הייתה תקופת הפז של מדינתנו הצעירה, שצמחה מתוך חלום ומתוך שואה. הזיכרונות לעולם עומדים ומאירים לי את הדרך דרך הציורים אני שב לילדותי במנהרת הזמן