כל אספן מפיק סיפוק רב כאשר הוא מגלה פריט נוסף בסדרה שאותה הוא אוסף, וכשהוא מצליח לרכוש אותה השמחה גדולה וּמושלמת.

באיסוף הבולים שעיצבו שמיר לא הייתי צריך לגלות וגם לא לרכוש. אבי, גבריאל שמיר, השאיר בעיזבונו אלבומים ובהם כ-700 בולים. הוא האמין שזהו האוסף השלם, ובידיו היה אוסף זהה לזה שבידי אחיו מקסים. את האוסף הזה העברתי למוזיאון הדואר במוזיאון ארץ ישראל. על פי הצעתי סרק מכון שנקר את הבולים והכניס אותם לארכיון הדיגיטלי שלו. עבדתי כחצי שנה למצוא מידע על בולים אלו בעזרת לילך גלבוע, האחראית על הספרייה של התאחדות הבולאים.

בקיץ 2008 סיפר לי בן דודי גדעון שמיר שיש בידיו מספר פריטים העשויים לעניין אותי מעבודות האחים שמיר.

שמתי פעמַי ליובלים לראות מה יש בידיו. בתחילה הוא הראה לי את הפנינים בצורת מספר סקיצות לבולים. אחרי כן הוא הראה לי את האוסף המלא של בולים של  שמיר, אוסף הכולל את התקופה שבה עבד אביו בגפו, לאחר פירוק השותפות ב-1974. היה לי ברור שבאוסף שלו יש מספר בולים גדול יותר מאשר היה באוסף של אבי, אותו אוסף הנמצא כיום במוזיאון הדואר.

ביקשתי ממכון שנקר לשלוח לגדעון דיסק וּבו 700 הבולים, ומגדעון ביקשתי לסרוק את הבולים שאינם מופיעים בארכיון שנקר. הוא רכש סורק והזמין מדריך, אך לא הצליח להתפנות לעבודה זו. הוא ביקש מאחיו, אורי שמיר (שבידיו אוסף זהה), לקבל עליו את המשימה. אורי השלים אותה בתוך ארבעה חודשים ושלח לי 1,300 פריטים.

המידע על סדרות בולים נגיש לכל דורש. בארץ פרסם השירות הבולאי את ההנפקה של כל בול בהודעות לעיתונות, בכרזות, במודעות, ואחר כך בקטלוגים. בחו"ל אפשר למצוא את המידע בקטלוגים ארציים או בין-לאומיים. באחדים אין מידע על המעצבים ובאחדים כן מופיע מידע כזה. מתוך אלה המגישים את המידע על המעצבים למדתי שלעתים מופיעות סדרות שאינן מעוצבות בידי אדם אחד, אלא שבולים שונים בסדרה עוצבו ע"י אנשים שונים. הדבר מחייב משנה זהירות. חסרון נוסף הוא שאין מידע על מעצבי מעטפות היום הראשון. 

במסעי פרסום בעיתונות חסר המידע על המודעות הכלולות בסדרה. האחים שמיר אינם כאן להדריך אותי והפרסומאים שתכננו את מסעי הפרסום אינם בחיים או שאינם פעילים במקצוע. אין טעם לנסות לאתר אותם, כי הסיכוי שיזכרו את הסדרות הוא קטן מאוד.

והסדרות מתגלות בזו אחר זו תוך כדי החיפוש. כך התגלתה סדרת מודעות של "אל תתיאש, עשן כנסת 6", הסדרה של "אורלוגין, שעון מעורר", סדרת הסניפים של בנק דיסקונט וסדרת עיריית תל אביב-יפו. בשתי הסדרות האחרונות, שתיהן משנות ה-60, עשו האחים שמיר שימוש חדשני, לדעתי, בצילומים. הצילומים אינם מופיעים במודעה בפורמט מרובע אלא חתוכים בצורות שונות היוצרות את הקומפוזיציה של המודעה.

האיכות של ההדפסה שקיבלתי במיקרופרינטר של קנון היתה ירודה מאוד: ייתכן שהאשם הוא באיכות ההדפסה של תצלומים בעיתונים היומיים באותה תקופה, וייתכן שהאשם הוא בצילום המיקרופילם ואולי בהדפס של המיקרופרינטר.

פניתי למנכ"ל דחף, ששימשה סוכנות הפרסום של דיסקונט  ושל העיריה באותה עת, ולא נעניתי. לאחר התערבותו של ראובן כהן הסכים חיים שקדי לבדוק את העניין. כעבור ימים אחדים הוא אמר שהתייעץ עם ותיקי החברה ומהם למד שתיקיהם של לקוחות בלתי פעילים הוחזרו ללקוחות.

פניתי לעופר, מנכ"ל בנק דיסקונט. ביקשתי שיפנה אותי לאחראי על הארכיון, ולא נעניתי.

פניתי לציונה רז, מנהלת ארכיון עיריית תל אביב-יפו, והיא איתרה מספר תיקים של דחף. מצאתי בהם מודעות של העיריה שהופיעו בכל מיני כתבי עת בעלי תפוצה נמוכה, אך לא בעיתונות היומית. 

יורם שמיר  2008