גלית גאון, מרצה ואוצרת בכירה בתחום העיצוב, לשעבר אוצרת ראשית של מוזיאון העיצוב ושל המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס

'עיצוב דמותנו' טקסט חזותי ציוני בעבודתם של האחים שמיר

ההזמנה של יורם ורובי שמיר, לדבר בבוקר חגיגי זה, החזירה אותי למפגש הראשון בינינו, בתוך גלריית החלוצים, במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. סיפור אודות סמל, אודות העקשנות שלי לפתוח "מוזיאון לאומי לקריקטורה" ואודות ההברקה של גדעון עמיחי ליצור סמל למוזיאון שהוא בועת דיבור כחולה כרקע סמל המדינה.. ואודות יורם, שהגיע לביקור, בשבת בבוקר, אם אינני טועה, ושאל אותי, בדרכו האופיינית, כשהוא מצביע על סיכת המוזיאון הנעוצה בדש חולצתי "מה זה הסמל הזה, את יודעת ?" לא תארתי לעצמי שזה באמת הוא... והשאר כמו שאומרים כבר שייך להיסטוריה, המוזיאון בלי יורם הוא משהו שאי אפשר לדמיין.

מאז שאני זוכרת את עצמי, מוזיאונים היו מגרש המשחקים המופלא ביותר שיכולתי לבקש לעצמי.  הזדמנות להקשיב להיסטוריה בעודה מחליטה מה לספר, לראות את הסקיצות לפני שהן הופכות לכרזה, קטלוג, לוגו, לקרוא את הפתקים שמעצבים את ההיסטוריה החזותית של כולנו, ולדעת שאלה שעשו זאת ברצינות תהומית, מעריכים ויודעים שיש כמה מאיתנו שלא שוכחים.

אני שמחה לעמוד כאן הבוקר, הקטנה, לצד ד"ר מרדכי נאור, ד"ר חזי עמיאור וכמובן פרופ' ירום ורדימון חתן פרס ישראל בעיצוב, מהמעצבים החשובים בארץ ובעולם ואחד מעמודי התווך החשובים והאיתנים של המקצוע אותו אנו חוגגים היום. לקחת חלק בהשקת הספר החשוב, שהיה לי העונג ללמוד אותו בשבועות האחרונים.. ולהיזכר כמה נפלא זה ללמוד על עצמנו לא דרך נאומים באו"ם, או דרך ספרי מולדת משעממים, כמה נהדר זה להביט אל המראה המקצועית המכנסת סמלים ומילים, חזון וחלומות, מבוטאים באחריות ואיכות, מצויינות ומקצוענות.

במאמרו 'מסורות בייצור המוני' סוקר אריק הובסבום את תהליכי גיבוש התרבות במדינות חדשות במאה ה18 ואילך. הוא מפריד בין מדינות 'מתחדשות' ל'חדשות':

במדינות מתחדשות נעשה שימוש במנהגים, סמלים או מבנים חברתיים שהיו קיימים בעבר לעומתן במדינות חדשות לגמרי, היה צורך ל'המציא' את כל אלה מחדש, על מנת להבטיח ולבטא לכידות וזהות חברתית. הצלחתה של מסורת חדשה, עומדת ביחס ישיר לנכונות של הציבור לקלוט אותה. חגים רשמיים, טקסים, גיבורים וסמלים שנקבעו ע"י רשויות וחלו על קהלים שבויים כמו עובדי מדינה, לא היו מצליחים להשתרש אצל האזרחים הפועלים מתוך רצון חופשי אלא אם היה בהם כדי לעורר תהודה עממית אמיתית.

דיפדוף ארוך בספר "האחים שמיר- מעצבים שהיו לסמל", מאפשר הכרות מעמיקה ומדוייקת עם המסורת החזותית הציונית אותה ממציאים בארץ החל מראשית המאה ה20.  בבחינתו את תהליך 'המצאת המסורת' מפרט הובסבום שלושה חידושים עיקריים שגובשו ברפובליקה הצרפתית, נדמה כי אם היה נכתב המאמר על התרבות העברית לא היינו משנים דבר:

• פיתוח שווה ערך חילוני לחינוך הדתי, שספוג בעקרונות ותכנים רלוונטיים.

• המצאתם של טקסים פומביים ועיצוב מפגני עוצמה המשלבים אזרחים כחלק מן המיצג.

• ייצור המוני של אנדרטאות, פסלים ומבני ציבור אידיאולוגיים.

מאפיינים נוספים בתהליך 'המצאת מסורת' היו אזכור אישים ראויים לציון מן העבר, עיצוב סמל ודגל, מדים, בולים ועוד.

היישות הציונית, טרום הקמת המדינה, משתמשת בכלים חדשים לצד מתחדשים כשהיא ניגשת לעיצוב דמותה העברית. המלה 'עברי', הייתה בשימוש במידה רבה במובן "יהודי לא בן הגלות'  או  'האדם העברי'. ההסתדרות הכללית נקראת 'העובדים העבריים' כמו גם 'הצבא העברי' טרום הקמת צה"ל, אגודת הגרפיקאים נקראה 'אגודת הצירים העברים לגרפיקה שמושית בארץ-ישראל' 3 על גבי הבולים הראשונים של מדינת ישראלי נכתב " 'דואר עברי'.  במגילת העצמאות נאמר : 'אנו מושיטים יד לשלום...לכל המדינות השכנות...וקוראים להם לשיתוף פעולה..עם העם העברי העצמאי בארצו' .

אחד התיאורים היפים המשקפים את המהלך שבין יהודי לעברי, משתקף בספרו "היהודי הנודד הגיע" של אלבר לונדר Albert Londres שבמסעות התחקיר שלו עבר דרך הגטו היהודי בלונדון, משם לרוסיה, סלובניה ועד פלשתינה, צפת יפו וירושלים : את היהודים הוא מתאר כך "הם מהלכים בגו שפוף, חיוורים ושדופים, חוששים לפגוש את מבטי ועיניהם מושפלות אל קצות מגפיהם. הם בוכים הם מתאוננים, הם כפופים תחת משא שאינני יודע מהו, נצמדים לקירות ומדברים בלחש..על כל מקרה פעוט הם מגיבים כמו פושע" לעומת תושבי פלשתינה העבריים מהם הוא מתפעל "הם היו ההתגשמות האחרונה של התנועות הרעיוניות הגדולות לאורך ההיסטוריה" ..." המשכילים הציפו את הביצות, הספרן עקר סלעים, יושב הקרנות העירוני הקים את אוהלו במדבר יהודה. במקום שבו היו חולות, קמה עיר. מאדמת החמרה צמח עץ תפוז, הדרדר פינה את מקומו לחיטה".

 

התעוררות התנועה הציונית בסוף המאה ה19 והולדת מקצועות העיצוב והתקשורת החזותית בעולם המערבי מתרחשות בסמיכות זמנים המשפיעה על גיבוש התפישה הויז'ואלית בעיני חלוצי התרבות.

דמותו של 'האדם החדש' איננה המצאה ציונית. דימויים, טקסטים והחלטות של משקל, קומפוזיציה וצבע מלוות יוצרים במהלך המאה ה18 והלאה כשהם מעצבים את שטרות הכסף, המטבעות הסמלים וגם את הפרסומות לסיגריות, מסעדות ועטים נובעים. המניפסטים של תנועת ההשכלה הקוראים לעיצובו של 'האדם החדש' כמו של "עולם חדש" באמצעות האצת הקידמה: טכנולוגיה, תעשייה מדע ואמנות. הלמה גם את תקוותיה של הציונות .

"משישבתי באניה" מספר נחום גוטמן "התחלתי לחשוב : למה סוף סוף אני נוסע לארץ ישראל? ועניתי לעצמי : משום שרוצה אני לבוא לארץ ישראל שאין בה כלום ולהתחיל בה הכל מחדש... הבטתי אל רגלי הדורכות על האדמה הזאת ואמרתי  - רגליים! הנה הבאתי אתכן למקום שיש להתחיל בו ה כ ל  מחדש".

כמוהו מעצבים, אורגים, סופרים, אדריכלים, אנשי עשייה ותעשייה, אנשי כפיים ואנשי עיצוב הגיעו הנה להתחיל הכל מחדש – תוך שהם מביאים לכאן מקצוענות, תשוקה אדירה לעשייה פורצת דרך, ניסיון ותקווה – שכאן, החדש יהיה טוב יותר.

היום , כאשר נדמה כי העולם הולך והופך לכפר רשת גלובלי, אני מוצאת חסד גדול בהזדמנות

לעצור

להביט לאחור

להקשיב למילים שארגו גבריאל ומקסים שמיר בתוך כל אחת מהעבודות שבספר שלפיכם ועוד ברבות אחרות

להשתהות

להשתאות

ולהודות על הספר ששומר על הנכסים התרבותיים שלנו, מסורות העיצוב, ההיסטוריה החזותית, כך שנוכל לזכור, ללמוד, להעריך ולהמשיך לצמוח.